שטויות במיץ תותים

עוד פסיעה ועוד אחת כזאת משמעותית שאת בטוחה שכל העולם יכנס לתדהמה ואז אולי אחד ישים לב ויחשוב שעשית את זה מהסיבות שהן ממש לא הסיבות האציליות שבאמת, אבל באמת, עומדות מאחרי מה שעשית. ופעם הסכמתי לעשות משהו שאמא שלי ממש רצתה שאעשה ואני עכשיו לא זוכרת מה זה, אבל אני כן זוכרת שהיא אמרה לי בהומור הציני אבל באמת מצחיק שהיה לה, שזה צעד גדול בשבילי וצעד מאוד קטן וחסר משמעות לאנושות.

וזה מה שקורה בעצם הרבה, כל מיני החלטות חלוטות בכל מיני מחשבות וחשבונות ומה יגידו ומה יעשו ומה יחשבו ואיך יקבלו. ויאללה, בואו, למי אכפת. לא אכפת. לאף אחד לא מזיז שום דבר שנמצא מעל העיגול שלו וזהו. וגם אם אכפת זה רק לקצר, ובטח משאת איזו הנאה מכוערת של האגו, כגון שמחה לאיד או שנאה יוקדת.

ואין לאן ללכת ולא צריך לטעות, הכל אצלנו בראש מתרחש ובדרך כלל מנותק מהמתרחש בראשם של האחרים הנוגעים לדבר, ואין בכלל קשר בין הדברים ואם פעם יוצא ומדברים, אפשר לגלות שככה עשיתי כי ככה חשבתי, אהא, הוא יגיד, אדון צד שני, ואני הייתי בטוח אחרת ולכן פעלתי כפי שפעלתי. ואף אחד לא ילמד מזה כלום, ונמשיך לחיות בתוך עצמנו, שבויים של הרצון להנות בכל רגע מתון, ואם לא ליהנות אז בטוח לא לסבול או לכאוב ובטח לא להיות מושפלים.

אבל לטבע תכנית משלו, והתכנית היא חינוכית ולימודית, מלווה אותנו כל החיים, כמו אוניברסיטה פתוחה שפותחת בפנינו רבדים רבדים של עולם פנימי עמוק שהיה פעם שלנו ועכשיו עלינו לגלות שהוא שלנו, מחדש. ואפשר לחשוב שכולם מחכים רק לי, שאגיד את דברי, שאומר את אשר ליבי, שאפרוס את משנתי ממרפסת ביתי בפני כיכר גדוש אנשים שממתינים למוצא פי. שטויות במיץ תותים. ערבול של מילים נעימות שנלחמות ללב האבן, והוא נושם לתוך הנשמה, הם מחכים רק לך, רק לך. והמון האשליה שמצטופף בכיכר וקורא לך בקצב לבוא כבר, הוא חלק מאותה תכנית בריאה שנועדה לתקן לנו את הנשמה.

והרשימות מתחלפות בקצב, והרבבות כבר עזבו את הכיכר, המיטה מסודרת, לכי לישון. מחר שיעור בוקר. של שבת.