המחסור במטפלים לקשישים בארצות הברית

ככל שדור הבייבי בומר ממשיך להזדקן, המחסור באנשי מקצוע בתחום הטיפול הביתי הולך וגדל. מספר בתי האבות והמוסדות הסיעודיים במחירים נוחים יחסית הולכים ומצטמצמים והופכים לרלוונטיים פחות בתקופת הקורונה בשל הסיכונים הבריאותיים. מרבית המזדקנים החדשים מעדיפים שלא לעזוב את בתיהם. הה שמשאיר מעט אפשרויות להתמודד עם הזקנה. למשפחות מסוימות יש לפחות ילד אחד או ילדה אחת שיש להם את המשאבים, הסבלנות, הידע והזמן לטפל בהוריהם הקשישים, אך זה לא תמיד המקרה. במשפחות קטנות יותר או במשפחות שגרות במרחקים גדולים זו מזו, הסיכויים לכך קלושים. מרבית הבייבי בומר צברו נכסים לאורך שנות חייהם המאפשרים להם להנות בשנותיהם המאוחרות יותר ולשכור מטפל או מטפלת בבית. לאלו מהם שאין את היכולת להבין ולהתמודד עם מציאת המטפל או המטפלת ושגם לילדיהם אין אפשרות שכזו פונים בדרך כלל לסוכנות שדואגת להשמת המטפלים. אך נראה כי גם אפשרות זו הולכת ומצטמצמת עם הזמן.

לאחרונה היה מאמר בוול סטרייט ג'ורנל שכותרתו: "נגמרים המטפלים בארה"ב – משפחות קטנות יותר ויותר רחוקות פירושן פחות עוזרים ללא תשלום; האם את באמת הבת שלי?" מאת קלייר אנסברי שפורסם ב -21 ביולי 2018. המאמר ציין מגמות רבות ומצערות בכל הקשור לקשישים בארצות הברית כגון מספר הרווקים מעל גיל 70 ללא בן או בת זוג שיטפל בהם. האפשרויות המצטמצמות לביטוח סיעודי בעקבות ההחלטה של חברות ביטוח מסוימות להפסיק לספק כיסוי ביטוחי כזה. בעיה נוספת היא אחוז האוכלוסייה המתמודד עם השמנת יתר הגוררת סיכונים בריאותיים והרעה בבריאות הכללית וכן העלייה בסובלים מדמנציה.

מכיוון שהדורות הבאים מביאים פחות ילדים, הסבירות שאחד הילדים יעצור את חייו כדי לטפל בהוריו הקשישים יורד מה שיוביל לכך שתוך עשר שנים אנו צפויים לעלייה של 13% במספר המטפלים לעומת עלייה של 84% במספר האנשים מעל גיל 65 הזקוקים לטיפול. גרוע מכך, מספר האנשים הסובלים מאלצהיימר צפוי לגדול ב150% עד 2030 אם לא תמצא תרופה וכן גם מספר הקשישים הישנים על מיטה סיעודית.